רש"י על דברים כ״ג:י״ח

« רש"י על דברים כ״ג:ט״ז רש"י על דברים כ״ג:י״ט »

18 רש"י על שמות פתח ↗

יתקדשו. יִהְיוּ מְזֻמָּנִים לְהִתְיַצֵּב עַל עָמְדָּן:

18 שפתי חכמים פתח ↗

שאף זו מופקרת כו'. כלומר הואיל ואונקלוס תרגם כן, אל תשיב לי תשובה מיניה, מפני שיכולני לתרץ שגם אונקלוס סובר כמותי, שאף זו מופקרת כו'. וכן פי' בסמוך כן:

18 רמב"ן על דברים פתח ↗

לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת. וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מְזֻמָּן לְמִשְׁכָּב, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים כ"ג:י"ח. וְהִנֵּה אִם הַלָּאו הַזֶּה אַזְהָרָה בָּאִשָּׁה הַנִּשְׁכֶּבֶת, וְיַזְהִיר בִּהְיוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת, אִם כֵּן אֵין הַפְּנוּיָה הַנִּבְעֶלֶת בְּמִקְרֶה וּבְהֶצְנֵעַ מֵחַיָּבֵי הַלָּאוִין. וְכֵן הַקָּדֵשׁ, לָמָּה יַזְכִּיר בִּהְיוֹתוֹ קָדֵשׁ וּמְזֻמָּן, וַאֲפִלּוּ הַנִּבְעָל בְּחַדְרֵי חֲדָרִים יֵשׁ בּוֹ כָּרֵת וּמִיתַת ב"ד. וְעוֹד שֶׁהָיָה רָאוּי שֶׁיֹּאמַר לֹא תִהְיֶה בָּכֶם קְדֵשָׁה וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם קָדֵשׁ, כִּי מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ בְּעַם אַחֵר יְדַבֵּר. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי בַּלָּאו הַזֶּה כִּי הוּא אַזְהָרָה לב"ד שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ אַחַת מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים בָּעֵינַיִם עַל הַדֶּרֶךְ לְזִמָּה, אוֹ שֶׁתְּתַקֵּן לָהּ קֻבָּה שֶׁל זוֹנוֹת כְּמִנְהַג אַרְצוֹת זָרִים יוֹשְׁבוֹת עַל הַפֶּתַח בְּתֻפִּים וּבְכִנּוֹרוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ישעיהו כג טז קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר זוֹנָה נִשְׁכָּחָה הֵיטִיבִי נַגֵּן הַרְבִּי שִׁיר לְמַעַן תִּזָּכֵרִי. וְכֵן יַזְהִיר לב"ד עַל הַקָּדֵשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט אֲפִלּוּ שֶׁיִּשְׁכַּב עִם הַנָּשִׁים בְּקוּבָּה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לוֹ מְזֻמֶּנֶת לְזִמָּה, אוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בָּעֵינַיִם עַל הַדֶּרֶךְ הִזְהִירָם לְבֵית דִּין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכֵּן דַּעַת אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על דברים כ"ג:י"ח, אֲבָל צֵרֵף לָזֶה הָעֶבֶד וְהַשִּׁפְחָה הַבָּאִים בְּיִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ נִשּׂוּאִין, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִין בָּעֶבֶד הַזֶּה שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ קִדּוּשִׁין, וְהִיא עִמּוֹ כְּאִשָּׁה עִם בַּעֲלָהּ, אִם כֵּן הִיא קְדֵשָׁה לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ. וְרָאִיתִי בְּסִפְרֵי תצא קכו לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֵין אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בָּאֻמּוֹת, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ אֵין אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת, שֶׁהָיָה בְּדִין, וּמָה אִם קְדֵשָׁה קַלָּה אַתָּה מֻזְהָר עָלֶיהָ בְּיִשְׂרָאֵל, קָדֵשׁ חָמוּר אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא מֻזְהָר עָלָיו בְּיִשְׂרָאֵל, אוֹ חִלּוּף, אִם קָדֵשׁ חָמוּר אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת, קְדֵשָׁה קַלָּה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא מֻזְהָר עָלֶיהָ בָּאֻמּוֹת וְכוּ'. וְנִרְאֶה מִזֶּה שֶׁאֵין מִדְרָשָׁם כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס, שֶׁהֲרֵי לִדְבָרָיו אֵין חֹמֶר בַּקָּדֵשׁ יוֹתֵר מִן הַקְּדֵשָׁה. וְעוֹד מַהוּ זֶה שֶׁאוֹמְרִים אֵין אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת, וְכֵן אִם הָיָה מִדְרָשָׁם בַּקָּדֵשׁ לַזָּכָר הַנִּשְׁכָּב כְּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין סנהדרין נ"ד, גַּם בָּזֶה לֹא יִתָּכֵן שֶׁיֹּאמְרוּ אִי אַתָּה מֻזְהָר עָלָיו בָּאֻמּוֹת, שֶׁהַנִּשְׁכָּב מִן הַגּוֹי בִּסְקִילָה הוּא. אֲבָל נִרְאֶה שֶׁדַּעַת בַּעַל הַבָּרַיְתָא הַזּוֹ כָּעִנְיָן שֶׁהִזְכַּרְנוּ, יַזְהִיר לב"ד שֶׁלֹּא תַּעֲמֹד הָאִשָּׁה עַל אֵם הַדֶּרֶךְ לִזְנוּת, כִּי שָׁם תְּנָאַפְנָה מֵאִסּוּרֵי הַבִּיאוֹת קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים, וְלָכֵן מְכַסּוֹת פְּנֵיהֶן לִזְנוֹת גַּם מֵאֲחֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם, וְהוּא מָה שֶׁאָמַר בראשית לח טו וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וְכֵן יַזְהִיר לב"ד עַל הַמְזֻמָּן לִהְיוֹת נִשְׁכָּב מִן הַזְּכָרִים, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב מלכים א יד כד וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם, וּמִלְּבַד הָאַזְהָרָה בְּעוֹשֵׂי הָעֲבֵרָה יַזְהִיר כָּאן בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ לִהְיוֹת קָדֵשׁ בָּעֵינַיִם עַל הַדֶּרֶךְ, כַּיָּדוּעַ מֵהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁעוֹמְדִים עַל הַדֶּרֶךְ מְכוּסֵי הַפָּנִים כְּנָשִׁים לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת. וְדָרְשׁוּ בַּבָּרַיְתָא הַזּוֹ שֶׁאֵין אָנוּ מֻזְהָרִים בַּאֲחֵרִים זוּלָתֵנוּ אִם יַעֲשׂוּ עִם רֵעֵיהֶם כֵּן, שֶׁלֹּא הֻזְהַרְנוּ אֲנַחְנוּ בַּגּוֹיִם אֶלָּא בְּעִנְיָן ע"ז בִּלְבַד. וּלְשׁוֹן קָדֵשׁ וּקְדֵשָׁה עַל דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים לְשׁוֹן הַזְמָנָה, כִּי מָצְאוּ אֲנִי צִוִּיתִי לִמְקֻדָּשַׁי ישעיהו יג ג, וְכֵן הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו צפניה א ז, קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה ירמיהו ו ד. וּלְפִי דַּעְתִּי כֻּלָּם מִלְּשׁוֹן קְדֻשָּׁה, כִּי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַזְּנוּת נִקְרָא קָדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כא ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו. וְהִנֵּה הַנִּשְׁמֶרֶת מִן הָעֶרְוָה וְהַזִּמָּה, קְדוֹשָׁה, וְהַנִּפְרֶדֶת מִן הַקְּדֻשָּׁה וְנִטְמֵאת בְּזִמָּה, נִקְרְאָה קְדֵשָׁה, קָרוֹב לְמָה שֶׁנּוֹהֵג הַלָּשׁוֹן לוֹמַר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ איוב לא יב, וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ במדבר ד יג, כִּי הַזּוֹנָה הַמְפֻרְסֶמֶת טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה, נִפְרֶדֶת מִכָּל קְדֻשָּׁה, וְאֵין שֵׁם זֶה בָּהּ רַק בִּהְיוֹתָהּ מְזֻמֶּנֶת לַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת שֶׁאֵין לָהּ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר וּקְדֻשָּׁה כְּלָל. וּלְשׁוֹן הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו מְלִיצָה, כִּי הָעוֹשֶׂה מִשְׁתֶּה מְקַדֵּשׁ קְרוּאָיו וּמְטַהֵר אוֹתָם שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ הַשֻּׁלְחָן וְהַלֶּחֶם, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שמואל א כ כו בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר, וְכֵן ירמיהו ו ד קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה, שֶׁיְּטַהֲרוּ אוֹתָם כִּמְטַהֵר קְרוּאָיו שֶׁלֹּא יִבָּדְלוּ הַחֲבֵרִים מֵהֶם:

19 שפתי חכמים פתח ↗

לרבות שינוייהם וכו'. וא"ת והיכי שבק רש"י דברי בית הלל דאמר ב"ק צד. הם ולא שינוייהם, ומפרש כבית שמאי דדרש גם לרבות שינוייהם. וי"ל כיון דקאמר בגמרא גם לב"ה קשיא, משום הכי פירש אליבא דב"ש:

19 גור אריה פתח ↗

גם לרבות שינוייהם. זה לא כדברי בית הלל בפרק הגוזל ב"ק ריש צד., דקאמר זה לבית שמאי, ואילו לבית הלל "גם" קשיא, כדאמרינן התם:

19 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה גם שניהם, לרבות שינוייהם, כגון חטים ועשאן סולת. ע"כ. כלומר גם אם מה שנותן לזונה בתורת אתנן זה חיטים, וטחנן ושינה צורתן ועשאן סולת, אף על פי שהשתנתה צורתן פסולים לקרבן מנחה. מקורו של דין זה בתמורה ל ע"ב. וזה שרש"י נוקט כדברי בית שמאי שם ולא כדברי בית הלל, נראה מכיון שהם קרובים יותר לפשוטו של מקרא. וראה "שפתי חכמים" אות ח. פ' כי־תצא תשמ"ט

18 לא תהיה קדשה. מֻפְקֶרֶת מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת:

19 ולא יהיה קדש. מְזֻמָּן לְמִשְׁכַּב זְכוּר; וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "לָא תְהֵא אִתְּתָא מִבְּנָת יִשְׂרָאֵל לִגְבַר עָבֵד", שֶׁאַף זוֹ מֻפְקֶרֶת לִבְעִילַת זְנוּת הִיא, מֵאַחַר שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הֻקְּשׁוּ לַחֲמוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" – עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, וְלָא יִסַּב גַּבְרָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָה, שֶׁאַף הוּא נַעֲשֶׂה קָדֵשׁ עַל יָדָהּ, שֶׁכָּל בְּעִילוֹתָיו בְּעִילוֹת זְנוּת, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ עי' קידושין ס"ח:

18 רש"י על בראשית פתח ↗

הקדשה. מְקֻדֶּשֶׁת וּמְזֻמֶּנֶת לִזְנוּת:

18 מזרחי פתח ↗

לא תהיה קדשה מזומנת לזנות. כמו הקדשה דיהודה ותמר ועל כיוצא בזה הזהירה תורה את האב בפסוק אל תחלל את בתך להזנותה כדתניא בספרי בפרשת קדושים זה המוסר בתו שלא לשם אישו' שהמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה עליה משום לא תהיה קדשה בין מדעתה בין מדעת אביה כדכתב הרמב"ם פרק שני מהלכות נערה בתולה ואנקלוס שתרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד הוא מפני שאף זו מופקרת לבעילת זנות הוא מאחר שאין קדושין תופסין לו בה שהרי הוקשו העבדים לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ורבותא קמ"ל שאף זו שאינה מפקרת עצמה לכל היא בכלל אזהרת לא תהיה קדשה וכל שכן המפקרת עצמה לכל זהו הנראה מפרש"י ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ראשון מהלכות אישות קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצתה היא והוא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות בלא קדושין לוקה לפי שבעל קדשה הרי שפירוש הלאו הזה בין לאות' המופקרת ומזומנת לכל בין לאותה שבעל לשם זנות בלא קדושין אף על פי שאינה מופקרת לכל מאחר שבא עליה בלא קדושין אך בבעילת השפתה פסק בפרק שנים עשר מהלכות אסורי בית העבדים שהטבילום לשם עבדות וקבלו עלוהם המצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הכותים ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין והבא עליה מכין אותו מכת מרדות מד"ס מפני שהוא סובר שכיון שיצאת מכלל כותים ולכלל ישראל לא באה אע"פ שאין קדושין תופסין לו בה אינה בכלל אזהרת לא תהיה קדשה דהתם מבנות ישראל כתיב וזו לאו מבנות ישראל שהרי גם הכותים אין קדושין תופסין בה ואע"פ כן אינה בכלל אזהרת לא תהיה קדשה מאחר שאינה מבנות ישראל אבל אנקלוס ורש"י ז"ל סברין שמכיון שטבלה וקבלה עליה המצות והרי היא חייבת בכל המצות שהישראלית חייבת בהן הרי היא כבנות ישראל ואינה אסורה לבן חורין אלא מד"ס וגבי טבילת העבדים וקבלתן המצות צריך לומר ג"כ שהם גרים גמורים מן התורה ואינן אסורין בבת חורין אלא מד"ס ואם כן למה אמרו שאין העבד חייב רק במצות עשה שאין הזמן גרמה אבל במצות עשה שהזמן גרמה הם פטורין והלא כבר קבלו עליהן כל המצות ולפיכך אין צריכין בעת שיהיו בני חורין אלא טבילה בלבד לא קבלת המצות שכבר קבלום בעת שטבלו לשם עבדות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שלשה עשר מהלכות איסורי ביאה ושמא יש לומר שהכתוב רצה לפטרה הגזרה שוה דלה לה מאיש' אע"פ שהם ישראלים גמורים מפני שהם משועבדים לאדוניה כמו שהאשה משועבד' לבעלה וכמו שהאשה אף על פי שהיא ישראלית גמורה פטרה הכתוב מהן כך העבדים אף על פי שהם ישראלים גמורים פטרם הכתוב מהן:

18 גור אריה פתח ↗

לא תהיה קדשה מזומנת לזנות כו'. רוצה לומר, כי פירוש "קדשה" כמו הקדשה דיהודה בראשית לח, כא, שהיא מזומנת לכל. וכן "לא יהיה קדש" 'מזומן למשכב זכור'. דאין לפרש מזומן לזנות עם אשה, דלשון "קדש" מזומן, ולא יתכן זה רק בנשכב, אבל בשוכב לא שייך זמון, שאין מזומן כל שעה, דאם אין קשוי ותאוה לא יוכל לבעול, והכתוב אומר "קדש", דמשמע מזומן לזנות כל שעה, לכך מוקמינן מזומן למשכב זכר. ובפרק ארבע מיתות סנהדרין נד ע"ב אזהרה לנשכב מנין, תלמוד לומר "לא יהיה קדש מבני ישראל", ואומר מ"א יד, כד "וגם קדש היה בארץ". והכי פירושו, תלמוד לומר "לא יהיה קדש", ואין "קדש" רק מזומן, וזה שייך בנשכב דוקא, כדלעיל. ומייתי עוד ראיה, דכתיב "וגם קדש היה בארץ", ושם כתיב בקרא "תועבה", ואם כן "לא יהיה קדש" גם כן תועבה הוא, והיינו משכב זכור, דכתיב ר' ויקרא כ, יג "ואיש אשר ישכב את זכר תועבה עשו". ולשוכב לא אתא, דהא כבר כתיב ויקרא יח, כב "ואת זכר לא תשכב", אם כן קרא אתא לנשכב כ"ה ברא"ם:ומה שהקשה הרמב"ן, דאם כן למה יזהיר על הקדש שהוא מזומן, שאפילו בהצנע ובחדרי חדרים יש בו כרת וסקילה. דזה אין קשיא, דמשום קדשה כתיב "לא יהיה קדש", אבל עיקר איסור זה אינו משום שהוא מזומן, דהא בודאי אפילו בהסתר ובחדרי חדרים יש בו סקילה. וכתב "קדש" לישנא דכתב גבי "קדשה", וזה נמצא הרבה. ועוד דלא קשיא, כמו שנתבאר לקמן:ואונקלוס שתרגם "לא תהיה קדשה" 'לא תהא אתתא לגבר עבד וכו", סובר הוא, שכיון שכתב "לא יהיה קדש", דווקא במזומן לזנות איירי קרא, ואם נפרש מזומן למשכב זכור – זה אסור בלאו הכי, דאפילו בחדרי חדרים יש בו סקילה, ולפיכך תרגם שלא תהא אשה ישראלית לעבד, שזו היא מזומנת לזנות, שהרי נשאה, וכל נשואין מזומן לשכב עמה, ואין קדושין תופסין בה רש"י כאן. וכן לא ישא איש ישראל שפחה, דהוא מזומן לזנות, כיון שנשאה, וכל נשואין נקרא 'מזומן לה', וזהו קדש המזומן לזנות. ומה שלא תרגם אונקלוס "קדשה" כמו קדשה דיהודה, ו"קדש" המוכן לזנות עם הנשים, שכבר אמרנו כי לא יתכן זה גבי איש, שלא נקרא מזומן, שאין מזומן כל שעה, שאם אין תאוה – אין זנות. רק אם איש ישראל נושא שפחה, זה מזומן לזנות, שהנשואין שנשאה – זה שהוא מזומן לזנות:אי נמי, דאין זנות בישראל, דכיון דקדושין תופסין, אין כאן זנות. דכל מקום שקדושין תופסין אין כאן זנות כלל, דלא קיימא לן כרבי אליעזר דסבר פנוי הבא על פנויה עשאה זונה יבמות סא ע"ב. ומה שפירש רש"י ז"ל "קדשה" המזומנת לזנות, נראה לי שרוצה לומר שהיא מזומנת אף עם גוי ועבד שאין קדושין בו, דאין בודקת ומזנה, לכך הוא בלאו. ולפיכך ניחא ליה לאונקלוס לתרגם עיקר האיסור, דהיינו שלא תהא אשה ישראלית לעבד שאין קדושין תופסין בו. דהא אף אם נפרש כמו קדשה דיהודה , על כרחך עיקר האיסור משום שאין קדושין תופסין בו, דהיינו גוי ועבד:והרמב"ן פירש, שהוא אזהרה לבית דין שלא יניחו אשה שתשב על הדרך לזנות, ולא יניחו איש יושב למשכב זכר. והביא ראיה מספרי, דקאמר שם "מבני ישראל", אבל אי אתה מוזהר עליו באומות. ואם פירוש "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב, מאי 'אבל אי אתה מוזהר עליו באומות', דהנשכב מן הגוי בסקילה. ועוד אומר שם בספרי 'ומה קדש חמור, אתה מוזהר בישראל ולא באומות, קדשה קלה לא כל שכן'. ואם כדברי אונקלוס, אין חילוק בין קדש ובין קדשה. דודאי מיעוטא דכתיב "מבני ישראל" למעוטי 'אבל לא באומות', אזהרה שאין מצווין בית דין על קדשה באומות ועל קדש באומות, שהם מזומנים למשכב זכר. אבל עיקר קרא לא אתא לאזהרת בית דין, שבלאו הכי בית דין מוזהרים על כל עבירות, ולמה יזהיר בית דין על עבירה זאת ביותר שלא יניחו משכב זכר בישראל, והרי כל העריות הם מוזהרים שלא יניחו. אבל מיעוטא ד"בני ישראל" אתא שאין מוזהרין באומות. ולכך לא קשיא קושית הרמב"ן הא דכתיב "לא יהיה קדש מבני ישראל", אף על גב דבחדרי חדרים נמי אסר, דלכך כתב הך לישנא, לומר דבאומות אין מוזהרין אפילו הוא מזומן לזנות. והשתא לא קשיא מידי כלל. וכן מה שהקשה הרמב"ן דלפירוש אונקלוס אין חילוק בין קדש וקדשה, גם אין זה קשיא, דאף על גב דאין חילוק בין קדש וקדשה בכאן, סוף סוף ימצא קדש חמור, דהיינו המזומן למשכב זכר, מה שלא תמצא בקדשה, ושפיר איכא קל וחומר:

19 מזרחי פתח ↗

אתנן זונה נתן לה טלה באתננה פסול להקרב' ומחיר כלב החליף שה בכלב. הא דפי' טלה באתננה ושה בכלב לאו למעוטי שנוייהן כגון חטין ועשאתן סלת לומר שאותן כשרין למזבח מפני שאינן קרבין הן עצמן לגבוה דהא אחר זה פי' בהדיא גם שניהם לרבות שנוייהם כגון חטין ועשאתן סולת שגם הם אסורין למזבח אלא משום דבעי לפרושי גם שניהם לרבות שנוייה' הוכרח לפרש אתנן ומחיר דמיירי בטלה ושה שעצמן קרבין למזבח כדי לפרש מלת גם לרבות שנוייהם שאע"פ שאינן אתנן ומחיר אלא שנוייהם וחלופיהם אפי' הכי כיון שהן באין מכח האתנן והמתי' אסורין וא"ת היכי שביק דברי ב"ה שאמרו הם ולא שנוייה' ונקיט דברי בית שמאי שאמר גם לרבות שנוייהם כדתניא בפי' מרובה נתן לה באתננה חטין ועשאתן סלת זתים ועשאתן שמן ענבים ועשאתן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר אמר רב יוסף בית שמאי אוסרי' וב"ה מתירין מאי טעמא דבית שמאי דכתיב גם לרבות שנוייהם וב"ה הם ולא שנוייה' יש לומר שאני הכא דלב"ה גופיה קשיא גם כדאיתא התם ולב"ה הא כתיב גם גם לב"ה קשיא. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר היכי שביק ב"ה ונקיט כבי' שמאי ורצה לתרץ קושית גם לב"ה ואמר וטעם גם בעבור שהזכיר כבר פסולי הקרבן במומן ואמר בהם לא תזבח ליי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יי' אלהיך הוא הוסיף כאן לומר כי גם האתנן והמחיר שגופם תמים הם תועבת יי' אלהיך כמותם תו טעם גם בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן תלה הקטן בגדול ואמר תועבת יי' גם שניהם כלומר הקטון כמו הגדול וכמוהו מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת יי' גם שניהם תלה הקטן בגדול וכן ומתו גם שניהם אבל הרב ז"ל ימאן זה כי היאך יתכן לתרץ קושיא גם לב"ה שהיא על פי דרכי הדרש שכל אתין וגמין רבויין עם דרכי הפשט שאין דנין אותם אלא לתוספות על האמורים למעלה והנה ומתו גם שניה' שהביאו הוא לעזרו ואמר כמו שפירשתי איננו כי אם על דרך הפשט כמו שנראה ממה שכתב שם הוא בעצמו אבל רז"ל דרשוהו בספרי לרבות הבאים אחריהם והביאו גם הוא בפירושו ואם כן קושיית גם הוא לב"ה על פי דרכי רז"ל במקומה עומדת:

19 רמב"ן על דברים פתח ↗

גַּם שְׁנֵיהֶם, לְרַבּוֹת שִׁנּוּיֵיהֶם, כְּגוֹן חִטִּין וַעֲשָׂאָן סֹלֶת, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים כ"ג:י"ט. אֲבָל בַּגְּמָרָא בבא קמא סה ב אָמְרוּ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, אֶלָּא הֵם וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶם הֵם וְלֹא שִׁנּוּיֵיהֶם. וְטַעַם גַּם שְׁנֵיהֶם, בַּעֲבוּר שֶׁהָאֶחָד בֶּאֱמֶת תּוֹעֵבָה גְּדוֹלָה וְהוּא הָאֶתְנָן כִּי בּוֹ נֶעֶשְׂתָה תּוֹעֲבַת הַזִּמָּה, אָמַר שֶׁגַּם שְׁנֵיהֶם יְתָעֵב ה'. וְכָמוֹהוּ משלי יז טו, מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם, יִתְלֶה הַקָּטָן בַּגָּדוֹל. וְכֵן דברים כב כב וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי. אוֹ טַעְמוֹ שֶׁהִזְהִיר כְּבָר עַל פְּסוּלֵי הַקָּרְבָּן בְּמוּמִין וְאָמַר בָּהֶם דברים יז א, לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא, הוֹסִיף בְּכָאן לוֹמַר כִּי גַּם הָאֶתְנָן וְהַמְּחִיר, שֶׁגּוּפָם תָּמִים, גַּם הֵם תּוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כְּמוֹתָם, וְהוּא הַנָּכוֹן. וְכֵן משלי כ יב אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם, יִרְמֹז לָאָדָם בִּכְלָלוֹ, יֹאמַר שֶׁה' יָצַר אֶת הָאָדָם וְעָשָׂה גַּם אֵלּוּ בּוֹ. וְכֵן משלי כ י אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם, יִרְמֹז לְגוֹזֵל וְחוֹמֵס וְכָל עוֹשֵׁק, שֶׁהֵם תּוֹעֵבוֹת גְּדוֹלוֹת מֵאֵלּוּ וְלֹא יַזְכִּירֵם.

« רש"י על דברים כ״ג:ט״ז רש"י על דברים כ״ג:י״ט »